העוטפות: צמר פלדה
מאיה עשור, נשים סורגות וחיילי מילואים
צילום: שחר טישלר

חוט הופך ליריעה בפעולת סריגה, "עיניים" נקלעות זו לתוך זו בשורות-שורות.
לאורך ההיסטוריה, סריגה שימשה לא רק כעבודת יד אלא ככלי חברתי או לאומי. במלחמות נשים נהגו לסרוג פריטי לבוש לחיילים, כובעים, וגרביים, כאלו שיסייעו בחזית או יביעו געגוע וכמיהה לאהוב; כחלק מהמאמץ המלחמתי, מידע מסווג וקודים הוטמעו בדפוסי סריגה; הסריגה, כפעולה רפיטטיבית עמלנית, שימשה לשיקום מוטורי ונפשי. גם היום ממשיכה הסריגה לפעול ככלי ביטוי חברתי ופוליטי, למשל בפרויקט Pussyhats בצעדות נשים בארה"ב, שבו סריגה הפכה לסמל מחאה נשית, או סריגה כפעולה עוטפת עצים וחפצים במרחב הציבורי.
התערוכה "העוטפות: צמר פלדה", ביוזמתה ובהנחייתה של האמנית מאיה עשור, נולדה מתוך מפגש בין מלאכה מסורתית לבין צורך רגשי עכשווי. עשור, חברת תנועת תרבות, שעבודתה נעה בין אמנות, מלאכות יד ופעולה קהילתית, יצרה תהליך השתתפותי עם קבוצת נשים מנהריה, שהתכנסו יחד לסרוג כיסויים לציוד לחימה. כל כיסוי הוא תוצר של עבודת, המשקפת את המפגשים, השיחות וקשרים-עיניים שנוצרו בין המשתתפות. במקרה זה, הסריגים שנוצרו עבור החיילים, מובאים בניגוד עז לפעולה הצבאית - עזי צבע, משחקיים, ילדותיים, לא מבצעיים. לב ליבה של העבודה הוא התהליך והמוטיבציה אליו - הרצון להעניק ולעטוף בתקופה של מלחמה. הסריגה – פעולה שמזוהה עם חום, הגנה וטיפול – היא אמצעי להבעת דאגה ואכפתיות כלפי החיילים, גם אם הכיסויים עצמם אינם מיועדים לשימוש מבצעי.
עשור רואה בסריגה לא רק פעולה חומרית אלא גם תנועה חברתית: כמו לולאות הצמר, כך גם היחסים בין המשתתפות נבנים בקצב איטי, מתוך הקשבה ועדינות. התוצאה היא לא רק אובייקטים טקסטיליים, אלא מארג של תמיכה קהילתית, רוך והתנגדות שקטה לניכור ולפחד שמולידה המלחמה.
החיילים המצולמים, כמו הסורגות, הם תושבי העיר נהריה, לוחמים ולוחמות משרתי מילואים.
התמונות מציגות דיאלוג ויזואלי בין הקשיחות של ציוד הלחימה לרוך של הצמר. המתח הזה בין צמר לפלדה, בין רוך לקושי, מבטא את העוצמה של התמיכה שהחיילים מקבלים מהעורף.

כל תמונה היא תיעוד של קשר אנושי, שמגלה לנו איך פעולת מלאכה יום יומית יכולה לעטוף את המציאות הקשה בחום וברוך.