חלון לים,
אמנים אורחים
אוצרות: סתיו אבן זהב ומאיה פרת
החלון, הוא מוטיב וסמל חוזר בשפה ובאמנות.
"חַלּוֹן אֵינוֹ אֶלָּא רָצוֹן אַחֵר, פָּתוּחַ", אלי אליהו, עיר ובהלות
החלון הוא גוף שקוף דו כיווני ודו מימדי -
מבפנים אל החוץ - החלון מאפשר להשקיף מהמרחב האישי אל הציבורי, אל הרחוב וההמון, אל הטבע האינסופי.
מבחוץ אל הפנים - החלון מזמין להתקרב ולהציץ לזגוגית אפלה בסקרנות, אל הפרטים, אל גילוי האוצרות החבויים.
החלון במימד המרחב הוא פתח הכניסה לאור ולאוויר. האפשרות לראות ולהיחשף.
החלון במימד הזמן הוא הזדמנות, רגע מכריע לחולל שינוי, נקודת כניסה לזיכרון וגעגוע.
"מביתנו פתוח חלון לשמים, ואם כי אינני מרימה כל יום עיניי לשמש ולכוכבים, חשה אני בנוכחותם". זלדה במכתב למשורר ש' שלום.
סוף אלול מביא בכל שנה רוח ישנה-חדשה של אירוח. פעולת האירוח מציפה שאלות של יחסים בין אנושיים ויחסי אדם עם מקום, התקרקעות וקבע אל מול חופש נדודים, היכרות ושייכות לעומת זרות. פעולת האירוח מזמנת חלון זמני למפגש.
הזמנו ארבעה אמנים להתארח במגדל המים, נהריה. התערוכה "חלון לים" היא פרי אותו חלון בזמן ובמרחב, אותו המבט הכפול פנימה והחוצה. התערוכה מכילה שלושה גופי עבודות:
האמזונות מהגעתון / דפנה טלמון
קו אופק / מאיה סמירה
נווה הילד / עדי אביטבול ושחר טישלר
האמזונות מהגעתון
דפנה טלמון
מדיה מעורבת: צילום וסאונד
עד שנות השמונים היתה נהריה אחת מערי הנופש האהובות בישראל, עיר קיט תוססת ויעד ירח דבש אטרקטיבי ורומנטי לזוגות צעירים רבים. 45 שנה לאחר מכן מגיעה דפנה טלמון לעיר אחרת.
טלמון תרה אחר נשים פנויות, המחפשות אהבה. והיא מוצאת - נשים אמיצות, חזקות ואינדיבידואליסטיות שלמרות ההבדלים ביניהן, יש להן מכנה משותף - הן כמהות לאהבה.
נשים שטלמון זה עתה הכירה צוללות לשיחה אינטימית על אהבה ויחסים. הן עונות על שאלות קולקטיביות וגם כמוסות ואישיות: מה הסוד שלך לזוגיות טובה? מה את מחפשת בבן/בת הזוג? האם יש לך משאלת לב כמוסה שלך? מהי אהבה? אם השכנים מלבנון יתקלו בתמונה שלך בטינדר ותהיה התאמה - האם אהבה יכולה להביא שלום?
״מניפולציית״ הסאונד של טלמון הופכת את השיחות האישיות לרב שיח - פרלמנט נשים אנונימי - בו הן משתפות זו את זו בתובנות ובעיצות, בסודות, ברצונות ובכמיהה, כמו גם בחיפושן אחר אהבה. פעולה זו פותחת צוהר המאפשר לנו תוך שיטוט בגלריה להאזין לנשים המעזות לשתף זו את זו באי-השלמות ובשונות, ומייצרות לעצמן מקום המכיל את הסתירות והשברים יחד עם תקווה ותשוקה עמוקה לחיים, לחיים של אהבה.
דווקא בעולם עמוס דימויים - צילומים סלולריים, סלפיז, וסרטונים, פעולת הצילום של טלמון היא אחרת ומבקשת לחשוף את יופיה הפנימי של המצולמת, הניבט ביופיה החיצוני. פעולה אינטימית היוצרת חשיפה ארוכה. של המשתתפות. והרי בעידן של אתרי ואפליקציות היכרויות, די לה בתמונה גרועה אחת, כדי שתפספסו זה את זו. הנשים בפרויקט העזו להיפתח אל תהליך של אהבה עצמית. בסיומו כל אחת קיבלה סט צילומים לשימושן באפליקציות.
טלמון חיפשה נשים ומצאה אמזונות המשתקפות זו בזו ודפנה בהן. מראה מהדהדת ומעוררת שאלות המזמינה גם אתכם להצטרף אליהן ולהעיז.
דפנה טלמון, אמנית רב תחומית העוסקת בצילום, מיצב, וידאו, פרפורמנס. בעלת תואר ראשון (אונ׳ ת״א) ושני בגיאוגרפיה, עם התמחות בתכנון עירוני (אונ׳ העברית), בוגרת התכנית ללימודי המשך באמנות, המדרשה.
בתנועה היפר אקטיבית מתמדת במרחב, מאתגרת צורות ואופני חיים. בעבודותיה חשובה לטלמון האינטראקציה החברתית: היא בוחנת קשרים ופרידות, שגרת יום יום למול טקסים, את מושג החופש ואת מושג הבית. היא שואלת שאלות הנוגעות לאורח חיים, לתרבות השפע, למינימליזם, לרגשות העולים מגיבוב חפצים, לתחושת שחרור, לחלומות.
טלמון מציגה בארץ ובעולם. בין המקומות בהם הציגה - ביאנלה לאמנות טוקיו, זומו, מוזיאון חיפה, צבע טרי, מוזיאון לאמנות עכשווית קראקוב.
מאיה סמירה, קו אופק
צילומים בעיבוד דיגיטלי
נהריה היא עיר ים. חוף לבנטיני טיפוסי, משובץ במתרחצים תחת השמש. מעל קו המים ניתן להבחין בייחודיות מקומית מעשה ידי אדם, מעין סמליות נהריינית פזורה לאורך טיילת: הצללות צבעוניות, כדורים וקוביות מבטון.
גוף העבודות קו אופק מכיל צילומים בעיבוד דיגיטלי, המורכבים מדימויים מקוריים שצולמו בחופי נהריה. הסדרה נוצרה במהלך שוטטות קיצית והיכרות מתמשכת עם העיר. המצלמה של סמירה מתמקדת באלמנטים אופייניים מחופי העיר כמו קו האופק, חול ים, סככות ומבנים. בפעולת עיבוד דיגיטלית, דימויים אלה עוברים הכפלה, פירוק, וחיבור מחדש, ונוצרים מבנים חדשים, במרחב סימטרי, צבעוני ועתידני.
סמירה, בפעולה חצופה ומשחקית לוקחת לעצמה את המנדט לארגן מחדש את חוקי המרחב, תובעת בעלות על המקום בו היא עצמה אורחת. היא לוקחת את קו האופק הנמתח בין הר הכרמל ומפרץ חיפה ועד ראש הנקרה, מרחיבה אותו אל מחוץ לגבולות הנראה, משרטטת לצופה קו אינסופי. היא מכפילה את האובייקטים הפזורים לאורכו של הקו, ומזמינה אותנו להתבוננות כמו-קליידוסקופית המפנה את תשומת הלב לצורות ולצבעים החדשות הנבנות בנקודת המגוז.
מבעד לפעולות השכפול והשעתוק ניתן לזהות בקלות את מאפייני החוף "שלנו", כשהם משתקפים זה בזה, נפרשים על טווח הראייה ובוראים מציאות חלופית ואל-אנושית.
המקום הקרוב והמוכר משנה פניו. הוא הופך לאל-מקום דמיוני, פנטסטי ומרחף מעל המציאות. לרגע אחד אנו מוזמנים להתארח במרחבים ובמבנים החדשים שבראה סמירה ולהחליף תפקידים, אנחנו האורחים המשוטטים ומביטים בקו החוף שלה.
מאיה סמירה, אמנית יוצרת, מורה ומרצה, מתמחה במדיום הדיגיטלי, עוסקת בוידאו, צילום, ומיצב, במקביל לעיסוק במחול, יוגה ותנועה. בוגרת לימודי צילום במנשר בת״א, תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, תואר שני במכון לאמנות בסן פרנסיסקו, ותעודת הוראה בסמינר הקיבוצים. מתחילת לימודיה ועד היום, הציגה תערוכות יחיד בארץ ובעולם, זכתה בפרסים ותעודות הוקרה, והציגה במוזיאונים, פסטיבלים, וגלריות בארץ ובעולם.
עדי אביטבול ושחר טישלר מציגים: נווה הילד
סרט קצר
עדי אביטבול ושחר טישלר מסיטים את מבטנו בכמה מעלות ממגדל המים אל נקודה אחרת במקום ובזמן.
לפני כמעט שמונה עשורים, בין מגדל המים לחוף הים, הוקם מוסד מיוחד - נווה הילד.
נהריה, אז עיירה חדשה, מתחילה לגבש את זהותה ולכונן מבנים ואופי חברתי. בתוך כך היא נדרשת להתמודדות הלאומית של קליטת עלייה וגם - לחזון אישי של הזוג הירש.
ברטה והרמן הירש ז"ל מגיעים ארצה לאחר שניהלו פנימייה לילדים בגרמניה. הם מגיעים בתחילה לפרדס חנה, וכמיטב נסיונם הם מקימים פנימייה. כעבור זמן מה, מקום מושבם של הזוג והפנימייה עובר לנהריה, עיר יקית עם דוברי גרמנית. יחד עם ביתם אסתי הירש ז"ל ומדריכים נוספים נוסדת פנימיית נווה הילד, הקולטת אליה ילדים מעליית הנוער, שהגיעו ארצה לבדם או התייתמו מהוריהם.
78 שנים לאחר הקמת המוסד, פוגשים טישלר ואביטבול את השופטת בדימוס דליה דורנר ואת רינה נוי, שעלו ארצה מטורקיה ונקלטו בנווה הילד. הם פוגשים גם את יורי הירשפלד, בנה של אסתי, המכיר מהיוולדו את סביבת הפנימייה שעיצבה את חייהם של רבים. בראיונות שעורכים מתגלים זכרונותיהם של השלושה כשזורים זה בזה. אט אט נבנית תמונת נווה הילד מהצטלבות מבטם של השלושה אל העבר.
בימים של הקמת מדינה חדשה, קליטה מאסיבית של עולים, מחסור במשאבים, אובדן ההורים וקשיי שפה, נווה הילד מצליח לחבק ולרומם נפשות. אנשי הפנימייה מובילים את הדרך באמונה באדם, אמונה בחינוך ובידיים פתוחות. מדריכים צעירים הופכים למענה הכולל לילדים ומבקשים לשלבם בקהילת העיר, בבית הספר "ויצמן" ובארץ ישראל.
טישלר ואביטבול, שניהם אמנים ומחנכים, חוזרים לסיפורים של מוסד חינוכי אחד בעיר אחת, שהוקם, פעל ונסגר. פני העיר השתנו, המבנה ברחוב העליה 6 אינו קיים עוד. האם היום ישנה משמעות לנוכחותו של המוסד בהיסטוריה של העיר?
סיפורו של מוסד נווה הילד מובא בסרט זה, בניסיון להציג את האפשרויות לתיקון גם ברגעי השבר.
עדי אביטבול, ילידת 1995, מתגוררת בעכו. אמנית העוסקת בצילום אנלוגי, צילום ללא מצלמה ווידאו ארט ותיעודי; מחנכת ומורה לצילום בתיכון רעות לאמנויות, חיפה.בוגרת בהצטיינות של המחלקה לצילום ואמנויות המסך במרכז האקדמי ויצו חיפה.
אביטבול עוסקת בזיכרון ובאופנים בהם ניתן לשמר אותו, במטמורפוזה של דימוי מופשט לחומר.
הציגה בתערוכות ברחבי הארץ ביניהן צבע טרי, באוהאוס חברתי, מטרוארט ועוד.
שחר טישלר, יליד 1992, מתגורר בקריות. צלם, אמן, ופעיל לקידום אמנות. מרצה ומורה לצילום.
בוגר המחלקה לצילום ואמנויות המסך, המרכז האקדמי ויצו חיפה, ובוגר התוכנית לפיתוח אמנים צעירים של מרכז אדמונד דה רוטשילד.
טישלר פועל ומונע מתוך עשייה חברתית, אמצעי הצילום משמש לו כלי להענקת במה לסיפורים שונים שטרם נשמעו, אלו המניעים את הקהילה ומגיעים מתוכה. הוא יוצא במטרה לקיים מפגשים אנושים בהם יוכל להרחיב את נקודת מבטו על העולם, להעמיק בידע על המציאות שהוא חלק ממנה ולהשמיע עוד קולות בפסיפס הישראלי.