חלום מתוק על ירח דבש
החממה לאמנות במרחב הציבורי של מפעל הפיס וגלריה ימה
2024-2025

אמנים מציגים: רעי רביב, שי זילברמן, נועה שוורץ, בר רוסו, עפר רומנו.
מנטורים: דרורה דומיני, עוז זלוף, הדס עפרת, עתר גבע, טלי תמיר.
אוצרות: סתיו אבן זהב, מאיה פרת.

תשעה חודשים של נהריה: מקיץ לחורף, בין אזעקות ומקלטים, ים זורם אל נהר, ובחזרה.
חמישה אורחים קרואים ירדו בתחנת הרכבת האחרונה, בהזמנה לקלוט משהו מהעיר, לשאת ולהזין, ולבסוף להעניק בחזרה חמש עבודות אמנות חדשות. סיום המסע נחגג ביום הולדתה ה-90 של נהריה.
חממת האמנות ניווטה בין יובש להצפה, בין מתקפה להפסקה, בחיפוש ובגילוי מתמיד. החממה לא מנסה לתאר את המלחמה וגם לא את נהריה, אלא להתקיים בתוכם ולהיות מרחב יוצר: יוצר תנאים לזרעים חדשים.


"חלום מתוק על ירח דבש" שולחת מבט כפול: נוסטלגיה מתוקה-מרה של עבר סמלי, ורסיסים בלתי צפויים של עתיד מתהווה. משנות ה-50 ועד שנות ה-70 נהריה הייתה היעד החם לנשואים טריים. הביטוי "ירח דבש" מתאר את המתיקות של תחילת הנישואים ומרמז על כך שתפוג, או שתדע עליות ומורדות, כמו הירח המתרוקן ומתמלא. ירח הדבש המודרני היה מקרה מוביל בתיירות ופיתח יעדים ומוקדי משיכה שיהלמו את הפנטזיה. מאז עברו הרבה מים וירחים בשמי העיר. כשחמשת האמנים הגיעו לנהריה, שאריות הקסם קראו להם. החוויה הנושנה-טרייה של נהריה, שקט מרוחק וחוף, גבול קרוב ואיום, לוטשה במחקר ובעבודה ולאחר תשעה ירחים הולידה יצירות. שם התערוכה מציע מעין "חזרה לעתיד", מחזוריות של כמיהה ואכזבה ממתק ההתאהבות הראשונית, ואפשרות למבט רך וחולם יותר אל המחר.


התערוכה "חלום מתוק על ירח דבש" מזמינה לסיבוב בין בניינים ובין זמנים - רגעים מהעיר מפודרים בסוכר או בסיד לבן, מתקלפים ומורכבים מחדש. נציע להתחיל בגלריה ימה ולהמשיך עד הים, לחפש נקודות דרך רחוב גולומב ולאורך הגעתון. כל יצירה היא תולדה של מבט, ובחמשת המבטים ישתקפו עוד אלפים, באין ספור רגעים של מעבר ברחוב.
גלריה ימה: אמנות במרחב הציבורי
גלריה ימה פועלת מאז 2019, ומציעה בית לאמנות בלב המרחב הציבורי. הגלריה הממוקמת בתחנה המרכזית נהריה, על שדרות הגעתון, פתוחה 24/7 ומציגה אמנים מנהריה והגליל, מהארץ והעולם, מפעילה תכניות שהות אמן והכשרות לאמנים ליצירה, פעולה ותצוגה במרחב הציבורי.
החממה לאמנות במרחב הציבורי התקיימה בתמיכת מפעל הפיס ועמותת קו-תרבות.


עפר רומנו
נע ונד
קלקר ופיברגלס

חמישה ראשי-סוסים בשפך הגעתון, דוהרים לעד אל הים. כמו מצופי סימון גאים, הם נאבקים ומתאזנים. ראשי-הסוסים נולדו במפגש של עפר רומנו עם גלויה ישנה של נהריה ועם ביקורו בפסיפס הביזנטי בשכונת כצנלסון. פסלי סוסים מופיעים בתרבויות העתיקות, בכיכרות, וכמובן בסחרחרות הסוסים בפארקי שעשועים. בזיכרון הנוסטלגי של נהריה מופיעות כרכרות הסוסים המהודרות, שהובילו תיירים לאורך שדרות הגעתון עד לאגן המים שבסופו. בבריכה הזו בעבר, שטו סירות פדלים, רפסודות עץ ואבובים.
הסוסים של עופר רומנו מוצבים בבריכת הסירות היבשה, משוועים לדהור על זרם נחל, אל החופש – אל הים.
במהלך התערוכה, התהלוכה המחומשת תזכה לליווי חי ממקהלה מקומית שתבצע את "שירת הים", זו שעל פי המסורת הושרה בידי העם לאחר שים סוף נבקע לשניים, בני ישראל עברו בו והמצרים טבעו בו. "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם." — ספר שמות, פרק ט"ו, פסוקים כ'–כ"א. שיר הלל להצלה כנגד כל הסיכויים, למסע ההימלטות מעבדות אל חירות; שיר על הים, הגואה וגובר על סוסים ורוכבים.

שי זילברמן
נהריה
טכניקה מעורבת
בהשתתפות: מאיה שטרן, מרים שטרן, ורד ישוע, רואי בק, איילת אברהם, דלית סגל, חנה מינסטר, חיה צוק, מוניקה פפסקו, קלאודיה גומס דה-מלו, ציפי הר-אבן.


שי זילברמן ביקש להרחיב את טווח גופו, למתוח זרועות רבות, לראות את העיר דרך עין שלישית. הוא הזמין יוצרות מקומיות ויחד הם סרקו את העיר ולכדו במצלמות את מה שמשך את עינם. השיטוט נדד מהרחובות למרחבים הביתיים ובחזרה, לפני המערכה בצפון, במהלכה ואחרי הפסקת האש.
כך נוצרה רשת דימויים אישית וקבוצתית, מעין אינדקס דימויים עכשווי, מקומי ומרובד. מתוך מאגר הצילומים נגזרו דימויים בודדים ונאצרו בתיבת אור, התיבה המוצגת בכניסה לגלריה כשלט הכוונה- מקרא המקודד את נקודות המבט על ומתוך העיר.
מתוך האינדקס נוצרו חיבורים היברידיים בין הדימויים המוצגים בעיר כ״שילוט עירוני״ אלטרנטיבי, חוזרים בצורתם החדשה אל מחזור הדם של המרחב ממנו נאספו.


בר רוסו
וכל החיות היו בגני וכולן שרו את מר אהבתי
מיצב וידאו אינטראקטיבי
בתודה מיוחדת לצוות הגן הבוטני זאולוגי

מחקר שטח בגן הבוטני-זואולגי של נהריה סחף את בר רוסו לעיסוק מעמיק ורב-הקשרים במערכת היחסים של הטבעי והפראי עם המבויית והמלאכותי.
גן חיות, גן זואולוגי או בֵּיבָר הוא מקום המציג מיני בעלי חיים לקהל אדם, נקודת מפגש נדירה ומבוקרת.
במסגרת עבודתה בר רוסו סרקה את הגן, ביקרה את שוכניו ואת עובדיו, ויצרה הדמיות שמתחקות עד אחרון הפרטים. היא גילתה שאת הגן תכנן גדעון גינטר, נוצרי-גרמני שעברת את שמו והיגר לישראל במטרה להקים בית מקדש לשלושת הדתות כסמל של שלום. בקרקע שרכש בנהריה הוא הקים גינה קהילתית, ובסמוך אליה אוהל גדול שכינה "אוהל מועד", בו הקרין סרטים לילדי השכונה.
שם העבודה לקוח מתוך השיר "מפלצת האיילה" של יונה וולך, ומצביע על ההצמדה ההדוקה בין עולם החי לעולם הרגש, כפי שמשתקפים בנפש האנושית.
קופסאות עץ קטנות עם חורי הצצה, משחזרות בזעיר-אנפין את המפגש הממוסגר של האדם עם עולם החי, ומייצרות מפגש חדש בין טכנולוגיות וחומרים. כל קופסה מזמינה לסרוק קוד ולהפעיל בעזרת הטלפון הנייד מודל תלת-ממדי שנוצר מזיכרונות וממצאים מהגן. כמו ב"אוהל מועד" של גדעון גינטר, בר רוסו מזמינה לצפייה ציבורית בהקרנה, במכשירים שנמצאים בכל כיס. המודלים מתעוררים לחיים בטכניקת "הולוגרמה", שמשמעה ביוונית- התמונה כולה, המספקת הצצה כמעט-מוחשית לדבר הכמעט-אמיתי.

רעי רביב
חשיפת יתר
מיצב סיד בטכניקה מעורבת

במשך שנים נצבעה העיר בלבן, כמו מבקשת למחוק את צלקותיה. בביקורו בנהריה ראה רעי רביב שפוזר סיד בשפך הגעתון- חומר המחטא ומייבש, מטהר ומשכיח. מתוך הלובן הזה צומחת עבודתו המנכיחה את השכבות ההיסטוריות החבויות בנופי העיר. מהסיד יצר שלושה כלי תנועה: מטוס, סירה ורכבת - עדים אילמים להיסטוריה המורכבת של נהריה כעיירת גבול. כל אחד מהאובייקטים נושא משמעות כפולה: המטוס מזכיר כטב"ם מאיים אך גם חלום מעוף, הסירה מרמזת על חדירות ליליות של מחבלים, אך גם על קשר ימי עתיק והרכבת - שפעם חיברה בין נהריה, בירות וטריפולי - מסמלת את הפוטנציאל האבוד לחיבור בין עמים. אפילו הגעתון עצמו, שתמיד היה מקור חיים, הפך בחורף 2020 לכוח הרסני.
כמו נגטיב צילומי שנשרף בחשיפת יתר לאור, כך זיכרונותינו מולבנים שוב ושוב בסיד- whiteout. אך דווקא בלובן המסמא הזה, בחלל הריק שבין הטראומה לריפוי, מתגלה אפשרות טרנספורמטיבית חדשה.

נועה שוורץ
גולומב 2א
מיצב עץ ורדי-מייד בטכניקה מעורבת
סבה וסבתה של נועה שוורץ עלו מרומניה לנהריה. עיר התיירות התוססת והשופעת בתי מלון התבגרה, ואיתה גם תושביה. בתי אירוח הפכו בתי אבות, וכרכרות הסוסים לקלנועיות חשמליות. גם לסבה של נועה שוורץ יש קלנועית. עם הגיל מרחב החיים מצטמצם בהיקפו ובאיכותו מציבורי לאישי יותר, עד לפנים הבית ואף בין חדריו. בית הסבים מעוצב בצורה ייחודית ושמור ללא רבב, כמוסת-זמן בה אצורים חפצים הנושאים את ההיסטוריה הפרטית של המשפחה.
תוספת בנייה טרייה ומשונה מוצבת ונקשרת בחניון הבניין כחרוז שני לשרשרת הקלנועית. בפעולה דון-קישוטית נועזת נועה שוורץ בנתה חדר נייד על גלגלים, שמרחיב את טווח התנועה ומאפשר למרחב הביתי-פרטי הנוסטלגי לצאת ולנוע שוב ברחובות הפתוחים. החדר הנודד מעוצב בהקפדה לפי כל כללי כמוסת-הזמן, עד לרולדת התותים המסורתית ממתכוני סבתא, אבל, הוא חורג ומשוחרר מהמגבלה התנועתית, עובר בין נופים ומבקרים.